Search

פציעות בשריר הירך האחורי בקרב ספורטאים


פציעות בשריר הירך האחורי הן בין הפציעות השכיחות ביותר בקרב ספורטאים. פציעה זו לרוב נגרמת בספרינט ולכן אצנים, שחקני רוגבי ושחקני כדורגל הם בעלי סיכון גבוה להיפצע, אך גם בענפי ספורט עם הרבה שינויי כיוון וקפיצות כמו כדורסל, סקי מים וריקוד קיים סיכון לפגיעה בשריר. נבי קייטה, שחקנה של ליברפול ותומאס ורמלן, שחקנה של ברצלונה, נפצעו בשריר זה בשבוע האחרון במשחקי הנבחרות שלהם. זכורה גם הפציעה המפורסמת של יוסיין בולט במירוץ השליחים למאה מטר באליפות העולם בלונדון אשתקד, שהפכה לסיום עגום לקריירה המפוארת של האצן.


שריר הירך האחורי (Hamstrings) מורכב מארבעה ראשים שונים. שני ראשים בחלק הפנימי ושניים בחלק החיצוני של הירך. שלושה מבין ארבעת הראשים חוצים שני מפרקים- מפרק הירך ומפרק הברך- דבר שעלול לגרום למתח רב על השריר במנחים שונים של המפרקים. מכיוון שהשריר עובר דרך שני מפרקים הוא מתפקד גם כמכופף ברך וגם כמיישר ירך.


פציעה בשריר לרוב מסווגת כמתיחת שריר וניתן לדרג את חומרת הפציעה לשלוש דרגות לפי רמת הפגיעה ברקמת השריר וכך להעריך את זמן החזרה לפעילות. דרגה ראשונה היא פגיעה קלה- קרעים מיקרוסקופיים בסיבי השריר- שגורמת להפסקת הפעילות הספורטיבית עקב כאב, דרגה שניה היא פגיעה בינונית- קרעים של סיבי שריר מלאים- שעלולה לגרום לכאבים בהליכה ובפעילויות יומיומיות ודרגה שלישית זה קרע מלא של השריר ולרוב יש צורך בניתוח לחיבור השריר.


מחקרים הראו שהפציעה בספרינט קורית בשלב שבו השריר מתארך והרגל נמצאת באוויר בדיוק לפני המגע בקרקע. בשלב זה השריר צריך להאט את תנועת הגפה התחתונה תוך כדי התארכות סיבי השריר (עבודה אקצנטרית) ומיד עם מגע הרגל בקרקע לדחוף את הגוף קדימה תוך כדי כיווץ השריר (עבודה קונצנטרית). המעבר החד ומנח המפרקים יוצרים עומס גדול על השריר, בעיקר על השריר הדו ראשי הארוך (long head of biceps femoris), ועלול לגרום לפציעה. רוב הפציעות מסוג זה קורות באזור השריר המקורב, קרוב לגיד שמתחבר לעצם האגן. קיימות פציעות נוספות באזור זה- פגיעה בגיד עצמו או פגיעה עם תלישה של חתיכת עצם, אשר זמן החזרה מהן לפעילות ארוך יותר, אך לא נדון בהן כאן.


לאחר פציעה, יש לעבור בדיקה על מנת להתאים את תכנית השיקום לחומרת הפציעה. בבדיקה נסתכל על טווח התנועה של מפרקי הירך והברך, נבדוק כוח שריר מקסימלי ונגדיר את רמת ושטח הכאב בהשוואה לגפה הנגדית. כמו כן, נשלול פגיעות אחרות כמו פגיעה מפרקית או הקרנה עצבית מאזור הגב התחתון. לבסוף, נתאים תכנית שיקום שמטרתה להחזיר את הספורטאי לרמת הפעילות הקודמת בזמן הקצר ביותר, אך ללא סיכון של פציעה חוזרת.


כמו בכל פגיעות שריר, תחילת תהליך השיקום מורכב ממנוחה, שליטה על עוצמת הדלקת, הורדת כאב וחזרה לטווח תנועה מלא. לאחר שעוצמת הדלקת יותר קלה, כלומר, נפיחות, כאב ואודם ברמה יותר נמוכה- ניתן להתחיל להעמיס על השריר בהדרגה על מנת למנוע איבוד מסת שריר. מתחילים בתרגילים ללא תנועה (איזומטריים), ותרגילים ללא כאב ומתקדמים עד לחזרה לפעילות ספורטיבית. לאורך כל תהליך השיקום חשוב לחזק גם שרירים סמוכים- שרירי ירך, אגן וגב- על מנת לזרז את תהליך השיקום. יש לשים לב שאחוז הפציעות החוזרות לאחר חזרה לספורט גבוה בשבועיים הראשונים, והפציעה החוזרת לרוב חמורה יותר מהראשונה, לכן חשוב לעבור מבחני כוח, גמישות וכדומה על מנת לנסות לצמצם תופעה זו.


בזמנו, דווח בתקשורת שבולט יעדר שלושה חודשים בעקבות פציעתו. לעומת זאת, ורמלן יעדר כשישה שבועות ואילו ג'יימס מילנר, שחקן נוסף של ליברפול שנפגע במשחק הליגה נגד מנצ'סטר סיטי, ככל הנראה יחזור למגרשים כשבועיים לאחר הפציעה. ניתן לראות שיש הבדל גדול בזמני ההיעדרות וזאת, כאמור, תלוי ברמת הפגיעה.


נעשו מחקרים רבים שבדקו כיצד ניתן למנוע ולהפחית את כמות הפציעות בשריר הירך האחורי. ישנם מחקרים שבדקו תרגיל ספציפי וכיצד הוא משפיע על אחוז הפציעות לאורך זמן, וישנם מחקרים שבדקו מקבץ של תרגילים ואת השפעתם. המשותף לרוב המחקרים הוא שימת הדגש על תרגול אקצנטרי ושליטה מוטורית. נראה שתרגול זה בהחלט מפחית משמעותית את אחוזי הפציעה אך היענות הספורטאים נמוך למרות השפעת התרגול. כיום, אין קונצנזוס לגבי עדיפות תכנית תרגול מסוימת וקיימות מספר אפשרויות תרגול שהוכחו כיעילות. בין היתר ניתן למנות תרגול דו שבועי של כיפוף נורדי (Nordic Curls), התכנית למניעת פציעות של פיפ"א- 11+ ותכנית לשיפור גמישות ויציבות של האגן וגו (PATS).בסופו של דבר, יש להתאים את תכנית מניעת הפציעות לסוג הפעילות ולספורטאי עצמו.


לסיכום, פציעות בשריר הירך האחורי בקרב ספורטאים היא פציעה שכיחה וטורדנית. קיימות דוגמאות רבות לפציעה מסוג זה אפילו בקרב ספורטאי עילית. זמן השיקום תלוי בחומרת הפגיעה ויכול לנוע בין מספר שבועות למספר חודשים, שבסופו חוזרים לרמת הפעילות הקודמת. יש לחזור בהדרגה מפני שאחוז הפציעות החוזרות בשבועיים הראשונים גבוה. קיימות תכניות תרגול טובות למניעת פציעה זו אך נראה שקשה להתמיד בהן לאורך זמן. חשוב לתרגל בעיקר באופן אקצנטרי, לאורך כל טווח התנועה ולשלב גם תרגול של שרירים סמוכים. לדעתי, על מנת להפחית את כמות הפציעות מסוג זה צריך לבנות תכנית מניעת פציעות שתהיה מגוונת יותר כדי שהיענות הספורטאים תעלה.